היידי בת הערים

החיים שלי בגרמניה ובכלל


השארת תגובה

חורף 2022

עוד עונה הגיעה ועוד שנה, ואנחנו עדיין בענייני קורונה, גל רביעי של התפרצות וחיסון שלישי, כ300.000.000 חולים מצטברים ומעל 5.000.000 שמתו (מתוכם רק 114.000 בגרמניה, תוצאה של משמעת הציבור) ונראה שאין לזה סוף.

אז אנחנו באותה שגרה בה משתדלים להיות יותר בבית או בטבע ופחות בערים הגדולות, ולא עושים שופינג אלא מזמינים הביתה מה שאפשר, וחורשים על הנטפליקס עד שלא נשאר מה לראות, וממש ממש מנסים לא לעלות אחד על העצבים של השני.

התמזל מזלי וחודשים מעטים לפני פרוץ הפנדמיה, מצאתי בוק-קלאב בכפר הסמוך, וככה בטעות לא רק שמצאתי עיסוק אלא גם קבוצה חברתית נעימה ופעילה וגם את מי שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי בשנתיים האחרונות , קתרין. וכך אני קוראת הרבה ומאזינה להמוני ספרי אודיו באודיבל ובספוטיפיי, וניפגשים בזום או במסעדות ומדברים על הספרים, והולכים יחד לטיולים וכל מיני מקומות מעניינים.

אני וקתרין הלכנו יחד גם לקורס תפירה ומאז תפרתי לעצמי כמה בגדים ותיקים ולאחרונה אפילו לבוש חג לסוניה 😁

הבנות תמיד מספקות לי תעסוקה ודאגות. אופק סיימה לימודים ולא מוצאת את עצמה, והחליפה חבר מוזר אחר בחבר מוזר שני, שניהם לא משהו שהייתי מאחלת לה. דורון החליטה לפתע באמצע השנה לעבור בית ספר, לעשות בחינות סיום ואז לעשות הפסקה לפני הבגרויות, וקימי הצעירה עוד מוצאת את דרכה בבית הספר אותו התחילה בשלהי המגפה ואפשר לראות השפעה גדולה (ושלילית) על החיים החברתיים בכתה.

אז כמעט כל לילה אני נרדמת עם ספר כדי להרגיע את המחשבות והדאגות ולחשוב על משהו אחר, זה עוזר 🙂

מה שלא מאכזב אף פעם זה הטבע, היופי של הרי הטאונוס, בכל עונה, תמיד ממלא את הלב, ולא משנה מה קורה בעולם, אני תמיד מרגישה ברת מזל לגור פה, זו איכות חיים אמיתית וחופש אמיתי, לפקוח את העיניים ליופי כזה, אין לזה תחליף.


תגובה אחת

עונת החיסונים

לא יודעת איך חיסוני הקורונה התנהלו המקומות אחרים בעולם, אבל גרמניה התנהלה באופן בלתי גרמני בעליל.

זה היה ועודנו שילוב של חוסר מחשבה, רשלנות, בזבזנות, חוסר מעקב וחוסר יעילות.

אחרי שחיסנו את הקשישים ממש, ואז את הקשישים סתם, החולים מאוד והחולים סתם, צוותי רפואה ושאר נותני שירות , הגיעו לקבוצה שלוש- בה אנחנו נמצאים. נרשמנו באתר המתאים וחיכינו.

וחיכינו.

וחיכינו.

ואז ביטלו את הקבוצות ועדיין לא יצרו איתנו קשר, אז נרשמנו שוב.

וחיכינו שוב. לשווא.

השכנה הצמודה שלנו חרשה את האינטרנט ומצאה מרפאה מרוחקת שהציעה תורים לחיסונים, ומכיוון שהמרפאה בחור נידח, יש מדי פעם תורים ריקים , אז ריפרשנו את האתר כמה ימים, כל פעם מחדש לא היו תורים, עד שיום אחד היו תורים פנויים לחיסונים של פייזר ביונטק, וכך, שמחים וטובי לב, נסענו לכפר בלב ההרים ותוך דקות מעטות היינו אחרי חיסון ראשון.

כאבה לנו היד והרגשנו קצת עייפים ומעוכים ביממה הבאה, אבל ממש לא נורא.

עכשיו מחכים לחיסון השני, אליו קבעו לנו תור במקום, וטוב שכך כי המדינה עדיין לא חזרה אלינו לתור מוסדר.

ובינתיים האפ האירופאי לא מוכן, והווריאנט ההודי מקפיץ מחדש את המספרים בכל מיני מקומות בעולם, אני תוהה כמה זמן ייקח להיפטר מהקורונה הזו ואם אי פעם תחזור השגרה.

הכפר שלנו מקסים, אבל קצת נמאס לי להיות בו כל הזמן. חוויות חדשות יהיו ברוכות. ואם אפשר בלי מסכות.


תגובה אחת

רום באבא של אלן דוכס

בסוף אוקטובר אנחנו חוגגים את הזוגיות שלנו, השנה נהיה 27 שנים יחד. כשחגגנו 25 שנים טסנו לסוף שבוע בלונדון ואכלנו במסעדת שלושה כוכבי מישלן של אלן דוכס, הייתה חוויה על חושית, שווה לגמרי את הכסף, רומנטית ויחודית.

הקינוח שבחרתי במסעדה היה משהו שלא הכרתי ונקרא רום באבא כמו במונטה קרלו. גיליתי אז את אחד הקינוחים המטריפים שיצא לי לטעום. מאז הספקנו לחפש אחרי מסעדה מקומית שמכינה רום באבא, כמעט באובססיה, ולא מצאנו . אז פעם אחת ניסיתי להכין בבית, לא היו לי הכלים המתאימים ולקח לי שש שעות (!) , ואמרתי לעצמי שלא עוד. אבל הנה קורונה, לא יצאנו מגרמניה כבר מעל שנה, אז החלטתי לנסות שוב, הפעם קניתי תבנית מתאימה ואפילו מצאתי את המתכון המקורי של אלן דוכס, אם כי התאמתי אותו לביתי הקט ויכולותיי שאינן מותאמות לשלושה כוכבי מישלן.

אלן מכין במתכון שלו רק 10 יחידות, אני הכנתי 22

המתכון שלי הרבה הרבה יותר מבולגן משלו, אבל היי, לי אין סו שף וכל מיני גמדים שיעזרו לי!

בקיצור עירבלתי הכל לפי ההוראות , כל מיני שלבי הוספה ושטויות, התפחתי בסבלנות ובינתיים עשיתי דברים שאלן דוכס לא עושה, כמו לשאוב את הבית ולנקות חדרי שירותים.

ככה זה נראה בעולם האמיתי

הוא התפיח עשרים דקות במטבח החמים, אני בערך שעתיים…. וגם החמאה הייתה קרה מדי. ובכן, גרמניה. אנשים קרים, מטבח קר, חמאה קרה. בסדר.

אלן בינתיים הכין את הסירופ עם תרמיל וניל אמיתי

כמה מיותר לציין שמעולם לא היה לי תרמיל וניל בבית? אבל השקעתי על תמצית וניל יקרה ואיכותית ורום ממש יקר. גם טוב.

אלן הכניס לאפיה את הבאבות הקטנות והן יצאו מושלמות ונטבלו בשלום בסירופ.

אצלי היה פחות מושלם…..

המגש הראשון הוכיח את עצמו כמסובך למזיגה לתאים הקטנטנים, ואז גם היה להם חם מדי בתנור והם יצאו שזופים כמו תיירים באילת , אם כי אלו מפונקים ותוך עשרים דקות נהיו כאלו חומים, לתיירים לוקח יותר זמן.

מרוב מהירות (כשצעירת הבית מציקה שהיא רעבה, ובכורת הבנות שטרם הוציאה רשיון, הציקה שנסיע אותה לעיר) שלפתי את המאפים החמימים מהתבנית וזרקתי ישר לסירופ הרותח. מיותר לציין שמאפה שלא התייצב בסירופ רותח מוביל למרק, אמנם מרק ממש שווה עם רום וקליפות תפוז ווניל , אבל עדיין מרק

ובכן, קדימה, נסיון שני. דחפתי לתנור גם פיצה לטובת הילדה הרעבה.

בשלב זה אלן נסחף עם עצמו עם הוראות לריבה וקצפת

אני נקטתי בגישה הרבה יותר הגיונית של קניית ריבה והקצפת שמנת עם מעט וניל וסוכר.

הנחתי לבאבות החמודות להתקרר, וגם הסירופ הצטנן מעט, כולן נטבלו בשלום ואז נמרחו בריבת מישמש שחיממתי מעט כדי שתהיה רכה ונוזלית

אלן גם הוא סיים את הפרוייקט

אבל שהוא ילך בלי מילה אחרונה ? לא ולא! הוא השאיר גם הוראות הגשה

ובכן, מי אני שלא אקשיב לו?

את המגש הראשון , ההרוס, דחסתי לתבנית עם ביצים וחלב והפכתי לעוגת רום מהממת, כי אני מומחית בלהפוך כשלון מפואר לאוכל , וגם מה כבר יכול להיות רע?

עובדה.

חוסל.


השארת תגובה

אמצע הקיץ

אז הנה אני יושבת בגינה ליד הבריכה הקטנה ומנסה לשחזר להיכן נעלמה לי כמעט חצי שנה.

כשהתחיל בלאגן הקורונה היינו בטוחים שזה זמני, בלאגן גדול שיסחוף את העולם ויעלם במהירות, אבל גילינו שזה מרתון ולא ספרינט, והנה אנחנו עדיין כאן, מעל 16.000.000 חולים בעולם, 653.000 מתים, וזה לא יגמר בקרוב.

כמו שחשבתי, השעמום הוביל לכך שעשינו המון המון פרוייקטים בבית, מצביעת המרפסת ועד החלפת מערכת החימום , ציפוי דלתות והמרת חדר החימום הישן לחדר אכסון ועוד.

כך היה לפני
וכך היה אחרי , אבל לפני שמילאנו אותו בקרטונים….

אז בגדול היינו בבית, ביטלנו את תוכניות חופשת הקיץ, קיבלנו את זה שכולם מתבטלים, שהילדות קמות בצהרים והלימודים הם לא לימודים, אפינו מלא ועלינו במשקל וזהו בגדול.

כן עשינו אני והאיש לילה אחד באוסטריה ויום יחיד של טיול לאגם מקסים בצפון הסן, וכן היו עניינים רפואיים של דורון וניתוח קטן לאופק וניתוח קטן לסוניה (אלהים! זה ממש הרבה כשאני חושבת על הכל יחד) אבל נראה לי שזה דורש פוסט נפרד כי כרגע רק בא לי להמשיך לשבת פה ליד הבריכה ולשכוח שהחיים התהפכו.


השארת תגובה

מה נשתנה

עבר לו הפסח, החמץ והכשר והירח הורוד, וזה שאמא שלי חגגה לבד כי בידוד, והרגיש מוזר וקצת עצוב, ואפילו טיפה מיותר לחגוג, אבל הכנו שולחן ומטעמים ואמרנו בכוונה גדולה שיוציאנו לחרות ויפטור אותנו מהמכה הזו, ואז אכלנו ושתינו כי זה מה שעושים בחגים שלנו הרי…

ועבר גם הפסחא, או האוסטר, כמו שקוראים לו הגרמנים, והחבאתי שוקולדים בגינה הפורחת והמלבבת, שעושה לי רגעי אושר קטנים כל יום, והילדות, גם בת ה18, שיתפו פעולה מרוב שעמום ויצאו לחפש את ביצי השוקולד

אנחנו מנסים להישאר שפויים ולהנות מהדברים הקטנים ולריב כמה שפחות, לפני שבוע פשוט צבעתי קיר באמצע הבית, סתם משעמום, אם זה ימשיך בסוף עוד נוכל לסיים את כל הפרוייקטים בבית שאנחנו מושכים כבר שנים

אני מחבבת במיוחד את כל התמונות והבדיחות שרצות ברשת, הקורונה בהחלט מוציאה את המיטב בתחום הזה מכולם, ובעצם מה עוד נשאר לעשות? להישאר בבית, לא לחלות, להישאר שפויים. זהו.


השארת תגובה

מי בכלל יודע איזה יום היום?

עוד יום בבית, ועוד ועוד, והיום הפך ללילה והלילה ליום, וגמרנו כמעט את כל הסדרות הטובות בנטפליקס, ומי בכלל רוצה לצאת מהמיטה ולהתלבש? בשביל מה בעצם? וכל מיני סרטוני וידאו על איך הוירוס טוב לעולם בעיקר מביאים לי חשק להרביץ למישהו.

כבר הנבטתי בטטה ואפילו גרעינים של תפוח

התחלתי לעשות משהו עם כל פקקי השעם שלנו

הרכבתי פאזל של 1000 חלקים

אני מנסה ללמוד יוונית

ואני לומדת ספרדית

ואני יוצאת מדעתי !

מה עושים עם כל הזמן הזה שמתערבב לו יחד, מזה שמצד אחד נמצאים לבד, ומצד שני המשפחה כל הזמן פה ואין לאן לברוח.

זו לא שאלה, זה רק לשחרר קצת…. כי מה כבר נשאר לעשות?

אה, ובנוסף כבר מעל שבוע שאני לא מוצאת נייר טואלט בחנויות .

💩


השארת תגובה

החיים והקורונה

לפני חודש הייתי במסיבת קרנבל בכפר, ארוע שנתי עליז במיוחד. המון מוזיקה והופעות , אלכוהול ואוכל. הקורונה הייתה משהו רחוק, סיני , לא קשור לחיים שלנו כאן. בעיירה במחוז אחר בגרמניה נערכה מסיבה דומה, כמו אצלנו היו מאות חוגגים באולם גדול. שם ישב הזוג הגרמני הראשון עם קורונה. לפני שהבנו מה קורה, היו מאות חולים ואז אלפים.

היום יש כבר כמעט 14.000 חולים בגרמניה ומעל 40 מתים.

כשהתחיל כל הבלאגן עשיתי סיבוב סופרים ובסוף הצלחתי לקנות כמה חבילות של מגבונים מחטאים, קניות מיוחדות לא שינינו ממש, עוד כמה חבילות אורז ופסטה, עוד קצת קופסאות שימורים, עם שלוש מתבגרות בבית האוכל ממילא נעלם במהירות האור, כך שאי אפשר לאגור המון מבלי לקנות עוד מקרר ומקפיא. עכשיו כשבתי הספר סגורים האוכל נעלם עוד יותר מהר, כך שעם כל הרצון הטוב והבקשה של השלטונות למעט ביציאות, לסופר עדיין צריך לנסוע פעם או פעמיים בשבוע. בתקווה שיהיה מה לקנות, בביקור האחרון שלי בסניף המקומי המעברים נראו עירומים למדי.

נראה שאין מנוס מסגר כללי, שבוודאי יוטל עלינו בקרוב, בכפר שלנו יש רוב מוחץ לקשישים, אפילו ברחוב שלי מעל חצי מהשכנים שלי עברו את גיל 65, חלקם מתקרב לגיל 80, מקווה שלא יעלמו לנו פתאום.

בינתיים נשאר לנו רק להנות מהגינה הפרטית ומדי פעם לראות את השדות בטיולים עם סוניה


השארת תגובה

תהיות שנתיות

פעם בשנה, בדרך כלל לקראת סופה, אני משתדלת לנסוע לאמסטרדם . בסוף דצמבר דודתי היחידה והאחות האחרונה למשפחת לוין, חוגגת את יום הולדתה, אני תמיד חושבת שאולי זו הפעם האחרונה שאנחנו מתראות, ולכן עושה מאמץ להגיע. השנה היא חגגה 87 חורפים, ואנחנו תמיד נפגשות בדירתה הקטנה והמסודרת לארוחה קטנה, אני והיא, בנה הגבוה פאול, ומי שבא איתי באותה שנה, השנה סחבתי את האיש איתי והוא גם נהג הלוך ושוב.

אחרי הארוחה והפיטפוטים היא בדרך כלל שולחת אותנו לדרכנו בענייניות. ״אני עייפה, תודה שבאתם, זה ממש משמח אותי, נשיקות למשפחה״. כזו היא דודה אינגה, ישירה בצורה מענגת כמעט.

אני תמיד מנצלת את הנסיעה כדי להצטייד במעדנים הולנדים בסופר, לפעמים גם אוכל ישראלי שאצלנו קשה להשיג, חפולדה קוקן, האחלסלאח, דרופ, וחמוצים ושקדי מרק ודברים אחרים.

ואז משתדלת להיפגש עם החברות שלי, חברות איתן הייתי נפגשת כל יום כשגרנו בהולנד, ועכשיו פעם בשנה אנחנו מתעדכנות ומפטפטות וכמעט מצליחות להתעלם מהמרחק. הפגישה איתן ממלאת לי את הלב בכל שנה מחדש.

בכל שנה אני מוצאת את עצמי מהרהרת לתוך הלילה איך היו נראים החיים לו היינו נשארים בהולנד, ליד המשפחה, עם חברות כל כך טובות לצידי, עם הקהילה הישראלית הנהדרת של אמסטרדם . זה סוג של משחק ניחושים, מלא בתחושת פספוס וגם בידיעה שהיינו חייבים בזמנו לעשות את המעבר הזה, לטוב ולרע.

אני לא באמת אוהבת את הולנד, אף פעם לא אהבתי. היא שטוחה ומשעממת, צפופה, פקוקה, בסכנת הצפה תמידית, יקרה והבתים בה קטנים. אני לא באמת רוצה לגור בה, אבל חלק מהלב שלי עדיין שם, עם האנשים שאני אוהבת.


השארת תגובה

בת מצווה למעבר שלנו

היום לפני 12 שנים עזבנו את ישראל. לא ידענו לכמה זמן, לא חשבנו שזה יהיה לתמיד.

מפה לשם , עם כל המעברים באמצע, ישראל כבר מזמן לא מרגישה לי כמו הבית, רק לשפה אני באמת מתגעגעת, להבין כל ניואנס וכל מילה ולהרגיש רהוטה. בגרמנית אני תמיד אשאר קצת צולעת, קצת מטופשת.

זה מה שרשמתי אז:

.16 בדצמבר 2007

קמים באמצע הלילה. זורקים למזוודה את המצעים והמגבות שנשארו בחוץ, מעירים את הילדות, סוגרים מזוודות, מכינים את הכלוב של שנטי. בחמש ומשהו בבוקר מגיעה ההסעה שהזמנו- מיניבוס.

ציפינו שרכב כזה גדול יהיה נעים ומרווח לכולנו, אבל גם זה היה צפוף מאוד .

כלבה בכלוב, 2 מבוגרים, 2 ילדות, 6 מזוודות, 3 תיקי מחשב, 3 תיקי גב, עגלה, 2 בוסטרים ומעילים.

בשדה התעופה הצטרפו אלינו גם דוד קובי עם תיק גדול וסבתא שולה עם מזוודה גדולה. באו להגיד שלום גם סבא דוד וסבא ג`וני – ומזל שהם באו כי לא יכולנו להסתדר בלעדיהם, כל אחד תפס עגלה עם מזוודות.

אחרי תהליך צ`ק אין ארוך ומתיש מלווה בבכי מתמיד מצד שנטי הכלבה (למרות הטשטוש שהיא קיבלה), סוף סוף הפקדנו את המטען (ואת שנטי המסכנה) והלכנו לביקורת הדרכונים וממנה לדיוטי פרי.

הטיסה עברה בקלות, 2 מבוגרים על כל ילדה זה באמת מקל על העניין, וגם אל על חילקו משחקים לילדות. רק שהראש שלי היה טרוד בשנטי הבוכיה.

הנחיתה הייתה הרבה פחות נעימה, קר מאוד, בלאגן ענק, עד שהמזוודות הגיעו, עד ששנטי הגיעה, סוף סוף יצאנו החוצה…. שעתיים אחר כך מצאנו את האוטו השכור שלנו, העמסנו הכל (וזה לא היה קל) והתחלנו בנסיעה דרומה מפרנקפורט לפרייבורג.

הגענו לביתנו החדש בחושך, קפואים לחלוטין, עייפים ורעבים- אבל הגענו בשלום וזה העיקר.

והיום? היום זה הבית. נמל התעופה בפרנקפורט, האוטובאן, הכל מוכר.

12 שנים עברו, אבל זה חיים שלמים.


תגובה אחת

גם שגרה לוחצת זו שגרה

האיש, כהרגלו, היה בקליפורניה. היו לי שבועיים לחוצים ועסוקים, אבל הגעתי ליום שישי, וידעתי שגם הוא יהיה לחוץ, אבל לפחות הבחור נוחת בצהרים, בערב יש הופעת ריקוד של קימי, ומסיבת יום הולדת לרוני, צריך לאפות ולנקות ולקנות, אבל כבר רואה את האור בקצה המנהרה.

אז הוא נחת, והגיע הביתה, ונשמתי לרווחה. הטלפון צלצל ובצד השני רוני מבקשת שאאסוף אותה מבית הספר כי היא לא מרגישה טוב. בשאננות אמרתי לבחור שהוא יוציא את הכלבה ואני אביא את הילדה ובעוד עשרים דקות נשב ביחד עם בראנץ׳ ונקשקש.

עשר דקות אחר כך חברה ליוותה את רוני לאוטו. הבנתי שמשהו לא בסדר, כי עוד לא ראיתי אותה מתפתלת מכאבים כך. אז לרופא הילדים, ואז לבית החולים ואז ניתוח חרום, ואז שלושה ימים בהם אני ישנה על מיטת הורים לצד ילדתי הפגיעה במחלקת ילדים, וישנה זה נדיב, כי לא ישנתי.

ולא היה בראנץ׳ ולא הייתה הופעת ריקוד, לא הייתה מסיבה ובקושי חגגנו יום הולדת, ולא נחתי ולא נהנתי מבעלי ובקושי נשמתי, ואיפה השגרה הלחוצה שהתלוננתי עליה.

מה למדתי מזה?

פשוט לסתום.

מזל טוב רוני שלי ❤️